גלילאו גליליי

טיפול באינטגרציה פונקציונלית נמשך כ-¾ שעה, תוך התחשבות במה שנדרש לעשות ובמינון שמערכת העצבים של המטופל המסוים מסוגלת לספוג.

הטיפול נעשה על מיטת טיפולים או כסא, ומתבצע בתנוחות גוף שונות: בשכיבה על הגב, הצד, הבטן, בישיבה, בעמידה ועוד. לאחר הערכה יסודית של המטופל, המטפל מתחיל את השיעור. הוא קובע תנוחה התחלתית מתאימה עבור אותו אדם ובעייתו.

  היא נשלחה על-ידי מיטב הרופאים לבדיקות פיזיולוגיות שונות של מערכת העיכול, שריר הושט, מיפוי כבד, ובדיקות מאמץ ולב, וכל הבדיקות נמצאו תקינות. קולה היה צרוד, מאומץ, נשימתה רדודה וקצרה. ישיבתה היתה כפופה ומתוחה. היא הדגישה בשיחתה את הצלחותיה בחיים (ילדה  וגידלה 2 בנות, הצטיינה בלימודיה ובעבודתה), וסיפרה שהיא מאד אקטיבית, בכל בוקר עושה תרגילי התעמלות על הרצפה ועל אופני כושר, ומתמידה בכך מאד.

היא אמרה שיש לה רצון עז להיפטר מן הבעיות ומהכאבים, ומוכנה לעשות הכל כדי שמצבה ישתפר. אז היא הפנתה אלי שתי עיניים גדולות, פקוחות ומלאות ציפייה, ושאלה: "את חושבת שתוכלי לעזור לי?". עניתי בחיוב, והוספתי שהיא תצטרך להיות קשובה למסר שאני מעבירה אליה בידי, לתנועות שבהן אנחה אותה, ותוך כדי כך יהיה עליה לשים לב לשינויים המתרחשים בהם. היא הנהנה בראשה ואמרה: "את נותנת לי הרבה תקווה וכוח".

בשיעורים הראשונים גופה היה מאד מאומץ ומתוח. התחלתי את השיעור הראשון בהנחת כפות ידי באזור הגב המקביל לאזור הושט, כשהיא שוכבת על הצד. היא ציינה שזהו אזור מאד רגיש אצלה ושזהו האזור בו תמיד היה האקופונקטוריסט מטפל בה תמיד עם המחטים. טונוס השרירים באזור היה עצום, צלעותיה בקושי התנועעו, נשימתה כמעט ולא נראתה. דחסתי את החוליות, כיווצתי ולחצתי בעדינות את השרירים באזור זה. הנעתי את מפרק הכתף, הירך והצלעות ביחס לאותו אזור. עבדתי איתה על הוצאת קולות, תנועות לסת ופה בזמן הוצאת האוויר, וזה די שעשע אותה.

כשהנעתי לה את מפרקי הכתף בתנועות מעגליות גיליתי קושי רב בתנועה וכן טווחי תנועה מאד מצומצמים, והיא אמרה: "הוי, כמה שאני מחזיקה את הכתף, הלוואי שיכולתי לעזוב שם". תנועת מפרקי הירכיים הייתה נוקשה, בגלגול האגן נשמעו חריקות ונראו קפיצות, צווארה היה מאומץ, ובהרמת ראש לא עזבה את משקלו בקלות, גם כשביקשתי.

לאחר השיעור היא אמרה שהיא מרגישה יותר נינוחה ורגועה, בעמידה חשה ארוכה יותר, יציבה יותר. הצעתי לה לשפר את תרגילי הבית.

כשהיא הגיעה לשיעור השני סיפרה שהרגישה הרבה יותר טוב, כמעט ללא כאבים, אך היא מפחדת שהכאבים יחזרו, ואין לה זמן וכוח לזה עכשיו.

תוך כדי השיעור היא סיפרה לי שיש לה חברה שאומרת לה: "חנה, אין לך אף פעם מנוחה. את תמיד דואגת, מתוחה וקשה כמו ברזל. הקול שלך – תמיד חושבים שאת מצוננת או חולה".

בסוף השיעור, בשכיבה על הגב, היא אמרה שיש לה חשק ללכת לשירותים לפעולת מעיים,  כמו-כן היא שחררה גזים והתנצלה על כך, אולם אני הערתי שזה טוב, שזה סימן נהדר שהיא נותנת לגופה להיות קצת יותר נינוח וחופשי. ואכן, גם בזמן השיעור חשתי שהיא מאפשרת לשרירי גופה להיות בטונוס נמוך יותר, ולתנועתיות המפרקים להיות קלה יותר.

בפגישתנו הראשונה בבי"ח דני שכב במיטתו, כשידיו מוצלבות זו על זו בחוזקה, על בית החזה, ואגרופיו קפוצים, כולו מזיע. רגלו הימנית הייתה מכופפת, כך שהברך קרובה מאד אל הבטן, והזווית שבין השוק לירך הייתה קטנה מאד. רגל זו נטתה שמאלה מעל לרגל הימנית בלי שום תמיכה מתחתיה, והאגן היה מונח ברוטציה נוקשה שמאלה. מפרק הירך היה קשיח ביותר.

אמו סיפרה לי שיש לו פצע לחץ גדול מתחת לברך ימין מרוב שהוא מכופף אותה כך כ"כ חזק, ושלפני מספר חודשים עשו לו ניתוח לכריתת הגיד בצד אחד של הרגל. היא הוסיפה שהוא מועמד לניתוח נוסף לכריתת הגיד בצד השני. רגלו השמאלית הייתה מונחת ארוכה על המיטה, ובהונו הראשונה, הגדולה ביותר, שלוחה לכיוון הפנים, לעומת שאר הבהונות שפנו קדימה בהמשך הגוף למטה (סימן בבינסקי – BABINSKI SIGN – שמעיד על פגיעה ב- LATERAL CORTICOSPINAL TRACT ). ראייתו תקינה בעין ימין, עינו השמאלית נפקחת ומתנועעת, אך ראייתו בה לקויה.

דני לא דיבר, רק השמיע נהמות, אנחות עמומות בלתי מובנות כשחש כאב, או כשקשה היה לו לנשום. הוא נשם דרך קנולה (פתח בתחתית הגרון), ודרך הפה והאף. לא היה מסוגל לאכול לבד. ישיבתו בכסא הגלגלים הייתה מרושלת, גבו כפוף לצד ימין, וראשו נופל ימינה לאחור.

בשיעורים נתתי למערכת העצבים של דני כמה שיותר גירויים, במטרה לעורר ולחדש אצלו מסילות חדשות למעבר אימפולסים ואינפורמציה. עבדתי על כפות רגליו באמצעות ידי ובאמצעות ריצפה מלאכותית.

בתחילה, דני כמעט ולא אפשר לי לגעת ברגליו, היה נוהם, ופותח את עיניו הגדולות. עם הזמן הוא אפשר לי לגעת ברגליו, בד בבד עם השיפור בתנועת מפרקי האצבעות, הקרסול, הברך, הירך. הייתי מבקשת ממנו להרים ולהאריך את הרגל והוא היה עושה זאת, עבדתי איתו עם כדור גומי גדול, עליו השענתי את רגלו, ולימדתי אותו להפעיל כוח ולהרפות באופן רצוני. הוא למד לדחוף את הכדור ולהפסיק כשהייתי מבקשת ממנו, וכן הוא למד להעמיד את רגל ימין כפופה בפיסוק רחב, ברוחב האגן, בלי לנטות שמאלה.

לאחר מס' שבועות פצע הלחץ התרפא ונעלם, ובבדיקת רופאים חוזרת הם התפלאו למצוא אצל דני התקדמות אדירה ודיווחו על שיפור בתגובתייות שלו. המליצו שלא לשלוח אותו לניתוח כריתת הגיד השני.

במקביל לעבודתי על כפות רגליו, עבדתי על פלג גופו העליון המאומץ עד מאד. בתחילה עבדתי בתנועות דחיסה וכיווץ לכיוון מרכז הגוף, כמו התנוחה הטבעית שלו כרגע.

אחרי שטונוס שריריו הופחת, יכולתי להניע את ידיו בתנועות של התארכות, בתנועות סיבוביות, להניע לימין ולשמאל, להניע לאורך ציר מרכז הגוף לכיוון הפנים והמצח, לבצע תנועת כף היד מימין לשמאל על השפתיים, ואף לבצע תנועות באופן עצמאי על-ידיו.

מהאחיות שמעתי שבזמן שאני לא נמצאת דני מתרגל לבד את התנועות שאני מבצעת אתו בזמן השיעור. הכנתי לדני קלטת לתרגול עצמי בזמן שאני לא נמצאת, והתחלתי לעבוד איתו על תנועות משולבות של ידיים ורגליים יחד.

בהליכתו הבחנתי בכבדות, בתנועות פרזיטיות הנלוות לתנועה, ובחשש גדול מפני נפילה או מפני הכאב, דבר שכל הזמן העסיק אותו ולא הניח לו.

הוא אף אמר לי שהוא מרגיש מוגבל, כמו נכה, "לא מסוגל, אולי את תצחקי, לרקוד באירועים חברתיים".

 בשיעורנו הראשון הבחנתי שתנועות האגן שלו, לכיוונים השונים בשכיבה על הצד, מלוות במתח ובחוסר חופשיות. כפות רגליו ואצבעותיו היו קשות וכמעט בלתי ניתנות להזזה. תנועותיו היו אופייניות מאד למצב של פריצת דיסק.

כשהנעתי את כתפיו מצאתי שפלג גופו העליון חופשי יותר, והייתה תנועה יחסית טובה בין הכתפיים והצלעות. למרות זאת נשימתו הייתה מאד שטחית. עוררתי לחיים את נשימתו על-ידי הנעת הצלעות ובית החזה.

 אח"כ עברתי להפעלת מפרקי הכתפיים והאגן במשיכות ובדחיסות קלות זה ביחס לזה, וזה עם זה, על-מנת ליצור תנועתיות בין החוליות, ועל-מנת להשליך תנועות אלו וליישם אותן אח"כ בהליכה. הנעתי את כתפיו ואת צלעותיו, אח"כ תרגלנו בעמידה והליכה תנועות כתפיים וירכיים מנוגדות ושל אותו צד. לימדתי אותו ללכת במספר צורות, שחלק מהן העלו גיחוך על פניו.

בהנחייתי אותו להליכה "רגילה" של יד (כתף) ורגל (אגן) נגדיים, הוא נתקל באי נוחות, הקשיים, ואף בעצירת נשימה. זה היה מבחן נהדר של ניסוי וטעייה, וכשהסברתי לו שזו בעצם הליכה רגילה, הוא היה מופתע וניסה להוכיח את עצמו, וביצע שוב את התנועות. ביקשתי ממנו שיעשה את התנועה הכי לא מוצלחת, שלא ישתדל או יתאמץ. הוא קצת התבלבל והיה במבוכה, החל בתנועה וביצע אותה בצורה יעילה וקלה יותר.

בשיעורים הבאים, עבדתי איתו בכריעה (הישענות הברכיים על הרצפה בפיסוק ברוחב האגן, והישענות על הבטן על המיטה, של חלק הגוף מהאגן ועד הראש), ועל הצד. המחשתי לו באמצעות תנועות עדינות את אפשרויות התנועה של חוליות גבו במצבים השונים, לפי התבניות המוכרות לו והרגילות שלו, ולפי הכיוונים החדשים לו.

המחשבה והתחושה תוך כדי התנועה והפעלת מערכת העצבים גורמות להתחלת תהליכים פנימיים המתבטאים בשימור ובתחזוק המועיל (ההרגלים התנועתיים ה"נכונים"), ובשינוי ההרגלים הניתנים לשינוי, ומאפשרת למטופל להבחין בהבדלים שביניהם. צורת למידה זו אינה מסוג של שינון, או של אחסון מידע.